פני יהושע על ברכות ל״ט

1 בתוס' בד"ה בצר ליה שיעורא היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור כו' עכ"ל. ויש לדקדק מהא דתנינן בנדה דף נ"ב דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ודייקינן התם בגמ' אסיפא לאתויי מאי לאתויי ירקא או מיא או ריחני או מצות לכל חד כדאית ליה ע"ש וא"כ לפי שיטת התוס' דהכא וסייעתם דברכה שלאחריו טעונה שיעור משא"כ בברכה שלפניו א"כ טפי הו"ל לפרש התם כללא דסיפא דמתניתין בדבר השייך בכל ברכות הנהנין שאוכל מהן פחות מכשיעור דמברך לפניו ואין מברך לאחריו כלל משא"כ לשיטת הר"י שהביאו התוספות שהיא ג"כ שיטת הראב"ד שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו א"ש דלעולם מברך לאחריו אפי' פחות מכשיעור בנ"ר ויש ליישב בדוחק לפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בענין זה באריכות ע"ש:

2 בגמ' נימא כתנאי כו' דהנהו תרי תלמידי כו' הביאו לפניו כרוב ודורמסקין כו' ופרש"י דורמסקין אף הן שלקות שקורין אקדלשי"ט כו' ובכאן פי' פרונ"ש כו' וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דאין כוונתו למאי שכתבו התוספות דבסמוך משמע דמברכין עליהם בפה"א דאם לכך נתכוון תו לא שייך מ"ש רש"י והאיך קדים וברך על הפרגיות דמיניה וביה הו"ל לאקשויי כל' שכתבו התוס'. לכך נ"ל בכוונת רש"י דמהא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א לק"מ דלעולם מצינן למימר דדורמסקין היינו פרונ"ש שברכתו כשהוא חי בפה"ע אבל לאחר ששלקן תליא בפלוגתא דלעיל דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימו מברך בפה"ע ולמ"ד לאו במלתייהו קיימו מברך שהכל אפילו על פה"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א לישנא דסוגיא דהנך אמוראי דלעיל נקט דעיקר פלוגתייהו בירקות אי מברך בפה"א או שהכל וממילא ידעינן דפליגי נמי בשלקות של פה"ע בכה"ג דמ"ש. ומש"ה הוצרך רש"י להקשות בענין אחר דאי ס"ד דדורמסקין היינו פרונ"ש א"כ תיקשי על המברך היאך בירך על הפרגיות דמשמע ליה לרש"י לאותו פי' של פרונ"ש אין דרך לשולקן כלל ואין דרך אכילתן אלא כשהוא חי ואם כן יפה כתב שהיה לו לברך בפה"ע כן נ"ל בכוונת לשון רש"י:

3 אמנם לע"ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר' יהודה שאע"פ שמפרש בב"ק אקדלשי"ט אפ"ה הוצרך לפ' כאן פרונ"ש ואלו ואלו דברי אלקים חיים דלשון דורמסקין משמש להכי ולהכי ולכאורה פירושו מוכרח. והיינו לפי מה שראיתי בירושלמי דשמעתין דמייתי האי עובדא דבר קפרא ותלמידיו בסגנון אחר וז"ל אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין דפוטר אחונייתא ולא פטר פרגיתא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגיתא כו' עכ"ל הצריך לענינינו. ופשטא דמלתא ודאי משמע דאותן ג' מינים שנאמרו בירושלמי הן אותן המינים עצמם שנאמרו כאן בגמרא דידן דפרגן היינו פרגיות ואחונייתא היינו דורמסקין דהכא וקפלוטות היינו כרוב דהכא ואם כן לפ"ז מבואר להדיא דהני ג' מינים ג' מיני ברכות הן לפי שיטת הירושלמי דסובר דשלקות במלתייהו קיימי ואם כן פרגיות שהכל וקפלוטות שהן כרוב בפה"א ואחונייתא שהן דורמסקין דהכא בפה"ע וע"כ היינו פרונ"ש ומש"ה שפיר קאמר בירושלמי שאם יברך על הקפלוטות בפה"א ויפטור את האחונייתא כיון דקיי"ל בירך על פה"ע בפה"א יצא וכמו שאבאר לקמן דף מ"א גבי צנון וזית ע"ש דא"כ לא יפטור את הפרגיות ואם יברך על אחונייתא שהן דורמסקין דהיינו פרונ"ש בפה"ע לא יפטור לא דין ולא דין כיון דאם בירך על פירות הארץ בפה"ע לכ"ע לא יצא נמצא דלפ"ז ע"כ לפי שיטת הירושלמי האי דורמסקין דהכא היינו פרונ"ש שברכתו בפה"ע ומש"ה יפה פי' רבינו יצחק ברבי יהודה. והא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א היינו כדפרישית דלישנא דשלקות דכולה שמעתין דלעיל נקט ואין ה"נ דבשלקות דהכא דאיירי בפרי העץ סבר המלגלג דמברך בפה"ע. או שנאמר דכיון דפרונ"ש אין דרך לשולקן כדפרישית בלשון רש"י שעיקר אכילתן חי ואם כן הו"ל כתומי וכרתי דלעיל דלרב חסדא כל שנשתנה לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ומש"ה סבר המלגלג שהיה לו לברך על הכרוב בפה"א כיון דשלקות במלתייהו קיימי וכרוב ודאי נשתנה למעליותא כדאמרי' לעיל להדיא דמשכחת לה בכרבי וסלקא והיינו דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א. משא"כ הירושלמי סובר דלא כרב חסדא אלא דאפילו בתומי וכרתי נמי אמרינן דשלקות במלתייהו קיימי אע"ג דנשתנו לגריעותא והיינו כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' לעיל ומש"ה מסיק בירושלמי דאחונייתא שהן פרונ"ש לא פטר לא דין ולא דין לפי שברכתו בפה"ע וכדפרישית:

4 ואפשר עוד לומר דהירושלמי לא פליג אגמ' דידן לענין דינא דתומי וכרתי אלא הירושלמי סובר דדורמסקין היינו פרונ"ש משא"כ הגמ' דידן סובר דדורמסקין דהכא היינו כמו דורמסקין דב"ק דהיינו אקדלשי"ט נמצא דלפ"ז שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה ושיטת רש"י עולין בקנה א' כפתור ופרח כן נ"ל ודוק היטב:

5 ואף שראיתי למהר"ר אליה בפירושו להירושלמי שמפרש בענין אחר דהא דקאמר התם נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין היינו משום דאחונייתא נהי דמברכינן נמי בפה"א אפי' הכי לא יפטר את הקפלוטות כיון דאחונייתא הוי טפל לגבי הקפלוטות שהן עיקר. אלא דהאי פירושא לא מיחוור לי דנהי דקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה היינו בשאין ברכותיהם שוות או אפילו כשברכותיהן שוות נמי משכחת לה לענין לכתחלה. אבל בדיעבד כשברכותיהם שוות ודאי אפילו בירך על הטפילה פטר את העיקר וא"צ לברך שנית אותה ברכה עצמה וזה נ"ל ברור משיטות הפוסקים וא"כ ע"כ צריך לפרש הירושלמי כדפרישית:

6 שם נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך כו' נראה דמה שלא בירך בר קפרא בעצמו היינו משום דס"ל דגדול העונה אמן יותר מן המברך ודלא כרב דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דמברך עדיף כדאיתא לקמן ובשילהי נזיר דבלא"ה מסקינן התם דפלוגתא דתנאי כו' ע"ש. ויותר נראה דמה שלא בירך ב"ק בעצמו היינו משום שהוא לא היה רוצה לאכול אלא מן הטפל ומש"ה נתן רשות לא' מתלמידים כדי שיברך על העיקר וממילא יפטר גם הוא ע"י אותה הברכה. והיינו לפי מה דמשמע בשמעתין דב"ק גופיה סובר גם כן דברכת כולן שהכל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

7 ובתוס' בד"ה נתן בר קפרא רשות כו' ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשלאחריו כו' עכ"ל. נראה דהאי דאי לאו לשון הוכחה הוא דהא בלא"ה ודאי פשיטא בכולי שמעתין דבברכה שלפניו איירי והיינו בברכת שהכל ובפה"א שאין עניינם כלל בברכה שלאחריו וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דקפץ ובירך על הפרגיות אע"כ דהאי דאי שכתבו התוס' משמש בלשון דאם ולענין דינא כתבו כן. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דמיירי בברכה שלפניו נראה דהיינו למאי דקיי"ל לקמן דף מ"ג כלישנא קמא דפליגי רב ורבי יוחנן לענין יין אי בעי הסבה או לא וכתב שם הרא"ש דלהאי לישנא משמע דבשאר מילי חוץ מפת ויין לא בעי הסבה משא"כ ללישנא בתרא דהתם דמשמע איפכא דפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן לא איירי אלא ביין אי מהני הסבה משא"כ בשאר מינים לא מהני הסבה אלא כל א' צריך לברך לעצמו אם כן תיקשי האי דהכא דמשמע שנתן לו רשות כדי שיפטרו כולם בברכתו. ואפשר דלזה נתכוון רש"י שכתב בד"ה זקנה אין כאן שדברים הללו אינם באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' עכ"ל ואם כן משמע מדבריו דפשיטא ליה דמה שהביאו לפניהם אותן הג' מינים היה בתוך סעודתם ולפ"ז א"ש דמאחר שקבעו כבר להסב על הפת מש"ה מהני להו הך הסבה נמי לשאר דברים שהובאו בתוך הסעודה שא' יפטור את כולם כמבואר בפוסקים וכדמשמע נמי מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפלוגת' דרב ורבי יוחנן ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

8 בפרש"י בד"ה זקנה אין כאן כו' והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים עכ"ל. נראה מבואר דרש"י מפרש כן לפי המסקנא דבסמוך דכ"ע שלקות שהכל ובהא מיפלגי דמ"ס חביב עדיף ומ"ס כרוב עדיף דזיין ואם כן לפי זה א"ש דהיה לו לשאלו כיון דלעולם אם יברך על איזה מהן יפטור את כולם אלא דיש מקום להסתפק הי מינייהו עדיף והו"ל כמורה הלכה בפני רבו משא"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא לא שייך האי לישנא כלל על איזה מהן יברך לפטור שאר המינים דהא ודאי אם יברך על השלקות בפה"א לא יפטור את הפרגיות ועוד כיון דבר קפרא נתן לו רשות לברך מסתמא סבר שיברך שהכל כדי שיפטור את כולן ויוציאן בברכתו אם יאכלו הם ממין אחר אע"כ כדפרישית דלמסקנא קאי אבל למאי דס"ד מעיקרא צ"ל דמאי שכעס בר קפרא על המברך היינו משום דנהי דבר קפרא גופא סבר דשלקות בפה"א אפ"ה היה לו לאותו תלמיד לשאלו כיון דפלוגתא דתנאי היא כדמשמע לעיל בסוגיין דר"מ דאמר יוצאין במבושל ע"כ סבר דשלקות במילתייהו קיימי ורבי יוסי נמי אפשר דסבר כוותיה ואם כן כה"ג הוי כאפקרותא להורות בפני רבו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. ובעיקר הלשון שכתב רש"י לפטור את שאר המינים וכדפרישית דלמסקנא קאי אין לפרש שאם יברך שהכל על המין השני שלא יפטור דודאי בין למ"ד חביב עדיף ובין למ"ד כרוב עדיף היינו על איזה מהן יברך תחלה אבל בדיעבד בודאי יצא כיון דברכותיהן שוות אלא מ"ש רש"י לפטור את שאר המינים היא גופא אתא לאשמעינן דאיירי בברכותיהן שוות וכדפרישית ודו"ק:

9 בא"ד ודברים הללו אינן באים ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' משמע דפרגיות נמי הן דברים שבאים שלא מחמת סעודה וכן משמע קצת לקמן בפ' ג' שאכלו דף מ"ז בהא דאמר שמואל אילו מייתי גוזלייא לאבא ואף דלפ"ז הוי מצי לפרש שאכלום לגמרי שלא בשעת סעודה מ"מ הוכרח רש"י לפרש כן שהובאו בתוך הסעודה כדפרישית בסמוך בלשון התוס' ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף מ"א ע"ב מענין דברים הבאים בתוך הסעודה:

10 בגמ' לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל כו' האי דכ"ע היינו בר קפרא ושני תלמידיו דהכא אבל ודאי אשכחן תנאי אחריני דס"ל שלקות בפה"א כדאיתא לעיל בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי לענין מצה מבושל'. מיהו לפ"ז נ"ל דבר קפרא גופא שפיר מצי סבר נמי דשלקות בפה"א כיון דקיי"ל דהלכתא כר"מ ואפשר דר"י נמי מודה ליה מדפסק' רבי יוחנן ואביי הלכתא דשלקות בפה"א. אלא מה שכעס ב"ק על המלגלג ואמר ליה אם חבירן דומה כמי שלא טעם טעם בשר לא משום שכן הדין דחביב עדיף אלא דנהי דהמברך עשה שלא כדין אפ"ה לא היה לו לאותו תלמיד ללגלג עליו דאפשר דהמברך סבר דר"י פליג אדר"מ כדאמר ר"נ לעיל וס"ל שלקות לאו במילתייהו קיימי וקיי"ל רבי מאיר ור"י הלכה כר"י. ועוד דבלא"ה אין כאן מקום ללגלג על המברך דשפיר מצי סבר כחכמים דלקמן דף מ' ע"ב בהיו לפניו הרבה מינים דס"ל דמברך על איזה מהן שירצה דהיינו על חביב כדאמר עולא התם אלמא דאפי' לגבי ז' מינים סברי דחביב עדיף מכ"ש דחביב עדיף מכרוב ואף ע"ג דזיין דהא תמרים שהם מז' מינים נמי מיזן זיינו ולעולם דבר קפרא גופא סבר דכרוב עדיף אי משום דסבר שלקות בפה"א או משום דכרוב מיזן זיין למאי דס"ל כר' יהודה דלקמן כן נ"ל לולי דמלשון התוס' לא משמע כן ועיין בסמוך:

11 בתוס' בד"ה חביב עדיף וכן הלכה כו' עד סוף הדבור. נראה דמה שכתבו וכן הלכה היינו משום דמשמע דב"ק גופיה סבר נמי דחביב עדיף מדכעס על המלגלג ואמר אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר ואם כן לפ"ז נראה דלשיטת התוס' חביב עדיף אפילו מכרוב דזיין מה"ט גופא וכבר כתבתי בסמוך דאפשר שאין זה מוכרח דאפשר דב"ק אפילו לדינא ס"ל כמלגלג. ומ"ש עוד ובפה"א עדיפא משהכל דמבוררת טפי פשיטא להו ג"כ מסוגיא דהכא מדלא קאמר דכ"ע שלקות בפה"א אלא דמ"ס חביב עדיף ומ"ס ברכה מבוררת עדיף כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דסוגיא בשיטת הירושלמי היינו דבהא קמיפלגי ומ"ש דבפה"א עדיפא משהכל ולא כתבו נמי דבפה"ע עדיף מבפה"א היינו משום דאזלו לשיטתייהו לקמן דף מ"א דמשמע להו דלא חשיבא מבוררת ודלא כבעל הלכות גדולות ע"ש בחידושינו באריכות. ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרשב"א ז"ל יבואר בק"א אי"ה:

12 בגמ' אמר רבי זירא כו' הני גרגלידי דליפתא כו' פרימא זוטא שנ"ב ופרש"י דפרימא זוטא גריעותא היא ובשאכלה חי קאי עכ"ל. וזה סותר למה שכתבתי לעיל בשיטת הרי"ף גבי תומי וכרתי וכל מידי דמקרי פרי לא שייך לחלק בברכות מחמת שינוי לגריעותא לענין הטעם שבהם ואם כן לפ"ז תו לא שייך ה"ט שכתב רש"י כאן שהרי כשאוכל הלפת כשהוא חי ודאי שם פרי עליו אלא דבאמת שיטת רב האי והגאונים שהביא הטור סוף סימן ר"ה משמע להדיא דהני גרגלידי דליפתא דשמעתין במבושלין איירי וא"כ לפ"ז א"ש דטעמא דר"ה דאמר בפרימא שנ"ב משום דתו לא דמי למאכל אלא למשקה דמברך שנ"ב כדאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי מיהו קצת גאונים שהביא הטור שם כתבו כשיטת רש"י דהכא כשהן חיין איירי וא"כ צריך ליתן טעם לזה מיהו לדינא לא נ"מ מידי כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אידי ואידי בפה"א והיינו כשיטת הרי"ף לעיל גבי תומי וכרתי ונראה לי שמזה הטעם השמיט הרי"ף הך מילתא דגרגלידי דליפתא משום דבכלל שלקות הן וכבר כתב דכל שלקות אפילו דתומי וכרתי מברך בפה"א אע"פ שנשתנו לגריעותא אלא דאכתי יש לדקדק על הרא"ש ז"ל דלעיל בתומי וכרתי כתב שני דיעות אם כן הו"ל לאתויי הכא הך מימרא דגרגלידי דליפתא ולמה השמיטה דלע"ד כיון דפלוגתא דר"ה ור"י היא מסתמא דהלכה כר"ה ואף את"ל דר"ה ור"י שקולים הם אפ"ה מידי ספיקא דדינא לא נפקא והוי ליה לברך שהכל בפרימא זוטא וצ"ע ליישב שיטת הרא"ש ז"ל:

13 בתוס' בד"ה מיא דסלקא כו' אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל התוס'. סתמו דבריהם ולא כתבו הטעם מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מבואר משום דמשקין דלעיל אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפירות ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה"א עכ"ל ואם לזה הטעם נתכוונו התוס' לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד דבלשון הרא"ש ז"ל גופא יש לדקדק למה כ' בלשון ואפשר שאם בישל הפירות דהא לפירושו מילתא דפשיטא כיון שזה עיקר הטעם לחלק בין סוגיא דלעיל דאמרינן זיעה בעלמא ובין סוגיא דהכא לכך נ"ל דודאי יש טעם אחר יותר לחלק דהא דאמרינן הכא מיא דשלקי ככולהו שלקי היינו משום דכיון שעיקר הפירות הנשלקים הן בעין ומברך עליהם בפה"א או בפה"ע מש"ה מברך ג"כ על הרוטב שלהם כמו על הפירות עצמם משא"כ הנך מי פירות דלעיל שאין עיקר הפרי קיים תוך המשקה מש"ה הוי זיעה בעלמא ומברך שהכל כן נ"ל בכוונת התוס' דלפי שזה הטעם פשוט לפיכך לא הוצרכו לפרש ובאמת שזה הטעם עצמו נרמז גם כן בלשון הרא"ש ז"ל עצמו בתשובותיו כלל ד' סי' ט"ו והובא בב"י סימן ר"ה אלא לפי שהרא"ש ז"ל כאן בפירושיו משמע ליה נמי הך טעמא אחרינא שכ' דלפי ה"ט אפי' אם אין השלקות תוך המים נמי מברך כמו על הפרי עצמו ומש"ה כ' בלשון ואפשר כיון שאין הכרח בדבר לפרש כן כן נ"ל ודו"ק:

14 בגמ' אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליו המוציא. ופרש"י דהיינו יבישה שנתנה בקערה לשרות וא"כ לפ"ז משמע דבעינן שיהיה עליהן תוריתא דנהמא כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דחביצא במעשה דרבינו דוד ממיץ דכל שהמים מתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש מה שכתב רבי' חננאל הביאו הרא"ש בשמעתין דבפת צנומה בעינן תוריתא דנהמא וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהשיג על ר"ח בזה משיטת רבינו יונה דכל היכא שהוא מבורר ואינן נדבקין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בפשיטות דבפת צנומה לעולם איכא תוריתא דנהמא ולמאי דפרישית בשם התוס' משמע דכל שמתלבנים המים ע"י הפרורין לא מקרי תוריתא דנהמא ואין מברך המוציא כדאיתא בש"ע סי' קס"ח סעיף י"א והובא ג"כ בלשון הגהות אשר"י אהאי מימרא דפת צנומה גופה אם לא שנאמר דהרא"ש והרשב"א ז"ל מפרשים פי' אחר בפת צנומה דהכא מ"מ אין כאן מקום השגה על ר"ח כיון דרש"י מפרש כן דאיירי שנשרו במים ויותר יש לדקדק בזה בלשון התוס' כאן שראו פרש"י ולא השיגו עליו א"כ אמאי פשיטא להו דבפת צנומה איכא תוריתא דנהמא שהרי כתבו לעיל בשם רבינו דוד ממיץ דכשמתלבנים המים מחמת הפרורין ליכא תוריתא דנהמא וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

15 בתוס' בד"ה פת צנומה בקערה כו' וא"ת היכי מיירי אם יש שלימה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלימה עדיף כו' עס"ה. ונראה מ"ש דכ"ע שלימה עדיף היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לקמן בסמוך דפלוגתא דר"ה ור"י היינו דוקא בפתיתין גדולים משא"כ הכא דאיירי בפתיתין קטנים שדרכן לתתן בקערה א"כ אפילו ר"ה מודה דשלימין עדיף משא"כ לשיטת רש"י לקמן דר"ה בפתיתין קטנים נמי אמר מברך על הפתיתין אם ירצה א"כ שפיר מצינו לאוקמי מימרא דר"ח ב"א דהכא לגמרי כר"ה ומכ"ש לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי אמר רחב"א אמר רב א"כ כ"ש דאית לן למימר דרב סבירא ליה כר"ה כדאמרינן בכמה דוכתי דר"ה תלמידא דרב הוי ומקשינן מדרב אדר"ה משום דסתמא ר"ה מרב שמיעא ליה:

16 ומיהו מה שכתבו תוס' ואי ליכא אלא צנומה היאך פליג עליה ר"ח הא מסקינן לעיל פרורין אע"פ שאין בהן כזית לא ידענא מאי קשיא להו אטו מי לא מצי ר"ח למיפלג אהנך אמוראי דלעיל דהא בלא"ה משמע בשמעתין דלא קיי"ל כר"ח דהכא כמו שאבאר וטפי הו"ל להתוס' לאקשויי מהך ברייתא דמנחות דמייתי הש"ס לעיל בסוגיא דחביצא דנטלן לאכלן מברך המוציא ותני עלה וכולן פותתן כזית ואשכחן נמי לעיל ברייתא אחריתא גבי הכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ובכה"ג הוו מקשי שפיר היאך פליג ר"ח ב"א אהנך ברייתות והיינו למאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת פת שלימה בעינן והנראה מזה דלא פסיקא להו להתוס' לאקשויי מהנך ברייתות משום דאיכא למימר דעם הפת דקאמר ר"ח לאו דוקא פת שלימה אלא אפילו פתיתין שיש בכל א' כזית נמי עם הפת קרי להו ומש"ה לא קשיא להו אלא מהא דמסקינן לעיל דפרורין אע"פ שאין בהן כזית מברך המוציא וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא משום דמשמע להו דבעיקר מימרא דר"ח דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ופליג אדר"ח ב"א וקיי"ל כר"ח ולא כר"ח ב"א והיינו מדמסקינן בסמוך והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומוסיף אדר"ח וא"כ כיון דאמרינן הכא דר"ח פליג אדר"ח ב"א כ"ש דרבא פליג אדר"ח ב"א לענין פרורין שאין בהן כזית ואם כן ודאי קשיא הלכתא אהלכתא כ"ז נראה לי בכוונת התוס' ובסגנון זה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ומה שיש לי לדקדק על דבריהם יבואר בסמוך:

17 בא"ד וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו ובוצע מן הצנומה כו' מאחר שחביבה מברך עליה כו'. כוונתם מבואר' דמה שכתבו מאחר שחביבה מברך עליה היינו אם ירצה כמו שכתבו לקמן במימרא דר"ה מיהו התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך ובלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל שכתבו ג"כ כפי' התוספות מבואר יותר ע"ש:

18 אמנם בעיקר פי' התוס' שהוא ג"כ שיטת רבינו יונה והרשב"א והרא"ש ז"ל וממש כל המפרשי' והפוסקים מתנבאים בסגנון א' בפי' הסוגיא ונראה שמטעם זה השמיטו הטור וש"ע דין זה דפת הצנומה בקערה והיינו משום דאי בדליכא אלא פת צנומה לחוד פשיטא דמברך עליה כדמשמע במסקנא דלעיל בסוגיא דחביצא דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא לכ"ע וכן בפרורין שאינן נדבקים ע"י מרק גם כן מבואר דלא בעינן תוריתא דנהמא כדפרישית בסמוך וכיון דע"כ מימרא דפת צנומה לא איירי אלא כשיש שלימים עם הצנומין א"כ היינו פלוגתא דר"ה ור"י בסמוך דאפילו בפתיתין גדולים כתבו הטור וש"ע דקיי"ל כר"י דמברך על השלימין א"כ כ"ש בפת צנומה שהן פרורין קטנים ולכך לא הוצרכו הטור וש"ע לכתוב דין זה בפני עצמו:

19 ומיהו מלשון ר' אלפס ז"ל נ"ל ברור דלא סבירא ליה כהנך פוסקים ומפרשים שהרי כתב להדיא וזה לשונו והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא וכבר כתבתי בסמוך שלשיטת התוס' וכל סייעתם לא קי"ל כר"ח ב"א כיון דלא איירי אלא בדאיכא שלימה בהדי צנומה דמברך אצנומה וא"כ היאך מסיק הרי"ף הלכתא כר"ח אליביה דרבא הא הו"ל תרתי דסתרן אהדדי כדפרישית שזה עיקר ההכרח של הפוסקים והמפרשים שהוצרכו לפרש כן ועוד דהא הרי"ף ז"ל גופא כ' מיד בסמוך פלוגתא דר"ה ור"י בפתיתין ושלימין ופסק כר"י דמברך על השלימין וא"כ קשיין פיסקא הלכות של הרי"ף ז"ל אהדדי והתמיה קיימת על כל מפרשי הרי"ף שלא הרגישו בזה לכך נלע"ד ליישב שיטת הרי"ף ז"ל על מכונו דטעמו ונימוקו עמו שהוא מפרש מימרא דר"ח ב"א בכל הסוגיא כפשטיה דאיירי בדליכא אלא צנומה לחוד והא גופא אתא לאשמעינן דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא והיינו כמסקנא דלעיל דבעינן תוריתא דנהמא כפי' רבינו חננאל דפת צנומה נמי בכה"ג איירי ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבינו יונה דפת צנומה כיון שאינן נדבקים הפרורין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא ואהא מסיק הש"ס דקאמר ופליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ומשמע ליה לתלמודא השתא דהא דקאמר ר' חייא עם הפת לאו דוקא פת שלם אלא אפי' כזית מקרי פת ומ"מ לעולם כזית בעינן דעיקר הברכה על אותו הזית וסבירא ליה לר"ח כר' יוסף דלעיל בחביצא וכדמייתי ראיה מברייתא דמנחות דקתני עלה וכולן פותתן כזית דמשמע דפרורין דפחותים מכזית אין מברכין המוציא משום דלא מקרי פת והך ברייתא דלעיל בסוגיא דחביצא דקתני לקט מכולן כזית לא תיקשי ליה לר"ח דהא מוקמינן לעיל אליביה דר"י בבא מלחם גדול ואם כן ודאי פליג ר"ח אדר"ח ב"א משא"כ רבא דמתקיף לה משמע ליה דר"ח ור"ח ב"א לא פליגי והיינו משום דרבא ס"ל בפשיטות כמסקנא דלעיל דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא משום דלא ניחא לן לאוקמי הך ברייתא דלקט מכולן דאיירי בבא מלחם גדול וכשערסן אלא כפשטיה דבכל ענין מברך המוציא ואם כן מקשה רבא הכא שפיר מ"ש צנומה ומ"ש פת ומש"ה מסיק רבא דמברך ואח"כ בוצע והיינו שמפרש מימרא דר"ח נמי בהכי דהא דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לאו משום דסבירא ליה דבעינן כזית ובפחות מכזית אין שם פת עליו אלא עיקר מילתא דר"ח היינו בפת שלימה ובהא קאמר דצריך שתכלה ברכה עם הפת והיינו שצריך שיגמור כל הברכה קודם שבוצע אי משום דשלימה מצוה מן המובחר או מהטעם שכתבו התוס' בשם הירושלמי דחיישינן שמא תפול הפרוסה מידו נמצא דלפ"ז שפיר מצי סבר ר"ח כר"ח ב"א דהא בפת צנומה לא שייכי הנך טעמי כלל וכ"ז מבואר באר היטב בלשון רב אלפס ז"ל שכ' והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא דמשמע להדיא דרבא לפרש דברי ר"ח אתא וכן נ"ל מדקדוק לשון הגמרא גופה ומה שהוצרך רב אלפס לכתוב והלכתא כר"ח ב"א היינו לאשמעינן דאפילו בפרורין שאין בהם כזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה מברך המוציא כיון שאין נדבקים יחד ע"י מרק כ"ז נ"ל ברור ופשוט בכוונת הרי"ף ז"ל ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין כפתור ופרח בלי גמגום עד שאני תמה על הרשב"א בחידושיו שאחר כל האריכות שהאריך לפרש כפי' התוס' אפ"ה כתב בסוף דבריו דלא מיחוור ליה האי פירושא שפיר והניח הדבר בצ"ע ולא זכר כלל לשון הרב אלפס ז"ל דאחר שרשב"א ז"ל עצמו נחית לסברא זו דבפתיתין גדולים אפשר למיעבד כדרבא אם כן בנקל הו"מ לפרש הסוגיא על אותו הדרך שכתבתי בכוונת שיטת הרי"ף ז"ל ואולי מקום הניחו לי בזה מן השמים:

20 בגמרא נהרדעי עבדי כרבי חייא ורבנן עבדי כרבא. לפי מאי דפרישי' לשיטת רב אלפס ז"ל דלמסקנא רבא נמי לא פליג אדר"ח אלא לפרש דבריו בא א"כ צריך לפרש דהא דקאמר נהרדעי עבדי כר"ח היינו משום דנהרדעי מפרשי מימרא דר"ח כפשטיה כדאמרינן לעיל ופליגי אבל רבא מפרש למימרא דר"ח כשמעתיה כדפרישית ולענ"ד יש הכרח לפי' זה והיינו ממה שכתבו התוס' בד"ה והלכתא דתנא ר"ח בירושלמי אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס וא"כ תקשה האיך פליג רבא אברייתא ואם נפרש הך ברייתא כדרבא כדמשמע מלשון התוס' שהביאו ראיה מהך ברייתא דפסק הלכה דקיי"ל כרבא א"כ תקשה להיפך א"כ היאך פליג ר"ח במימרא דידיה אהך ברייתא דתנא ר"ח גופא אע"כ כדפרישית דבפירוש הברייתא גופא פליגי נהרדעי ורבא ולפ"ז לשיטת התוס' דלעיל דלא נחתו לשיטת הרי"ף לפרש דרבא ס"ל כר"ח א"כ הדרא קושיא לדוכתא האיך פליג רבא אברייתא ומכ"ש במה שהביאו התוס' ראיה מהירושלמי לענין פסק הלכה שהוא אליבא דרבא מיהו בזה כבר הרגיש הרא"ש ז"ל בפירושו ע"ש אלא שדבריו צריך עיון קצת ועיין במה שכתב מהרש"א ז"ל בזה בלשון התוספות ודו"ק:

21 בתוס' בד"ה והלכתא כרבא כו' ואין המנהג נכון לעשות דהוי היסח הדעת בין הברכה לאכילה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמאי היסח הדעת שייך כאן אטו מי גרע פריסת המוציא מהא דאמר רב לקמן בסמוך טול ברוך טול ברוך אין צריך לברך אלמא כיון שהוא מענין פריסת המוציא והסעודה לא הוי הפסק והיסח הדעת מכ"ש לחתיכת פרוסת המוציא עצמו שאין כאן היסח הדעת ומכ"ש דקשה טפי לרבי יוחנן ורב ששת לקמן אפילו הביאו מלח כו' או גביל לתורי נמי לא הוי הפסק והכי קיי"ל וי"ל דנהי דלא הוי הפסק גמור בכי ה"ג היינו לענין דיעבד שאם הוא צריך לומר טול ברוך לאיזה הכרח לפי אותו שעה או שלא נזכר לומר הבא מלח וגביל לתורי קודם סעודה א"כ כשנזכר אח"כ רשאי לאומרה ולא הוה הפסק לענין שאין צריך לברך שנית אבל לכתחלה מיהו אין לעשות כן בקביעות שמא ע"י כן יבוא להיסח הדעת וזה מוכרח מלשון התוספות עצמן דאלת"ה א"כ היאך כתבו כאן ומיהו בשבת נכון להחמיר ואי ס"ד דהוי היסח הדעת וצריך לחזור ולברך שנית א"כ היאך מותר לעשות כן בשבת הא הוי חומרא דאתא לידי קולא אע"כ כדפרישית:

22 בא"ד ויש שמביאין ראיה שצריך לסיים הברכה קודם שיבצע מדתני כו' עכ"ל. נראה דעיקר הראיה בזה כי היכי דלא תימא דהא דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע היינו שיתחיל הברכה קודם שיבצע מש"ה כתב דמהך ברייתא מוכח שצריך לסיים כל הברכה קודם שיבצע אלא דמאותה הראיה עצמה מייתי התוס' ג"כ ראיה לדבריהם הקודמים דאין נכון לסיים כל הברכה בעוד שהפת שלימה אלא שהברכה וחתך הפרוסה יהיה כא' ומוכחא להא מילתא נמי מדמסיק מירושלמי דטעמא דברייתא משום שמא תפול הפרוסה מידו ואם לא היה יכול לפרוס קודם הברכה לא שייך האי חששא כן נ"ל בכוונת התוספות ולענ"ד בחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה ודו"ק:

23 בגמ' איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר ר"ה מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין. ויש לדקדק מאי קמ"ל ר"ה דפוטר את השלימין הא ודאי אפילו רבי יוחנן דפליג עליה ואמר שלימין מצוה מן המובחר אפ"ה מודה דבדיעבד אם בירך על הפתיתין נהי דמצוה מן המובחר לא עביד אפילו הכי פוטר את השלימין וא"כ לא הו"ל לר"ה למימר אלא מברך על הפתיתין ונ"ל דמה שהוצרך ר"ה לאסוקי במלתיה דפוטר את השלימין היינו לאשמעינן דאפי' אם רוצה לאכול ג"כ מהשלימין אפ"ה יכול לברך המוציא על הפתיתין דאי לא הוי אמר אלא מברך על הפתיתין היה במשמע דהיינו כשאין בדעתו לאכול מהשלימין ולאפוקי מדר' יוחנן דכיון דסבירא ליה שלימין מצוה מן המובחר אם כן לכתחלה יש לו לאכול מהשלימין כדי שיבצע עליהם מאחר שהביאו לפניו כדי שיעשה מצוה מן המובחר משא"כ אם רוצה לאכול גם כן מהשלימין סד"א דמודה ר"ה שצריך לבצוע על השלימין קמ"ל דלכל ענין אמר ר"ה דמברך על הפתיתין כן נ"ל ודו"ק:

24 בפרש"י בד"ה פתיתין ושלימין כו' אם רצה מברך על הפתיתין כו' עכ"ל. נראה דכוונתו וטעמו של רש"י בזה משום דסתם לשון פתיתין בין גדולים בין קטנים במשמע דאע"ג שהרשב"א ז"ל בחידושיו כתב לעיל גבי פת צנומה דלשון פתיתין היינו גדולים כדכתיב ואקחה פת לחם אפ"ה ע"כ קטנים נמי קרויה פתיתין כדכתיב בפרשת מנחות פתות אותה פתים ומפרשינן לעיל וכולן פותתן כזית ואיכא למ"ד נמי דמחזירן לסלתן אם כן לפ"ז דלענין פתיתין קטנים נמי איירי ר"ה ממילא דע"כ הא דקאמר מברך על הפתיתין היינו אם רצה דהא אין שום טעם לברך דוקא על הפתיתין קטנים וא"כ לפ"ז ע"כ סבר ר"ה דאין שום מעלה ויפוי כח לפת שלימה לענין המוציא דאלת"ה פשיטא דצריך לברך על השלימין ואם כן יפה מסיק רש"י ז"ל שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהם כיון דאין שום מעלה לשלימין כלל כי אם דוקא לענין תרומה דבעינן דבר המתקיים כדמסקינן בסמוך משא"כ בגדולים ודאי יש מעלה מצד הסברא וכדאשכחן נמי לענין תרומה כמו שיבואר. ועוד הוכרח רש"י לפרש כן מדאמרינן בסמוך דירא שמים יוצא ידי שניהם והיינו של ר"ה ור"י כמו שפירש רש"י ז"ל בסמוך ואם כן על כרחך דלרב הונא בגדולים צריך לברך דוקא עליהם ומשום הכי אמרי' שפיר ירא שמים יוצא ידי שניהם דאי לא תימא הכי מאי יוצא ידי שניהם שייך הכא שהרי אפי' אם יברך על השלימים לבד נמי יצא ידי שניהם כן נ"ל נכון וברור בכוונת רש"י. אבל אין לפרש דר"ה נמי מודה שיש איזה מעלה בשלימין לענין המוציא אלא מה שכתב רש"י אם רצה מברך על הקטנים היינו אם הקטנים חביבין עליו יותר משום דחביב עדיף מן השלימין וכה"ג נמי משמע לקמן במשנה דהיו לפניו מינים הרבה דחכ"א מברך על איזה מהן שירצה ומפרש עולא לקמן דטעמייהו דחכמים משום דחביב עדיף אלמא דלשון איזה מהן שירצה היינו החביב. אלא שאם לכך נתכוון רש"י במה שכתב כאן אם רצה א"כ לא א"ש הא דמסיק רש"י שאם הפתיתין גדולים צריך לברך עליהן ומי הכריחו לומר כן דהא להאי פירושא שפיר מצ"ל אפילו בגדולים היינו דוקא אם חביבין עליו דבכה"ג הוי א"ש טפי לישנא דר"ה דלא מפליג בין גדולים לקטנים אלא סתמא קאמר מברך על הפתיתין והיינו אם ירצה משום דלעולם בחביב תליא מילתא ובכה"ג הוי א"ש נמי הא דאמר רנב"י בסמוך וירא שמים יוצא ידי שניהם היינו כשפרוסה חביבה עליו יותר מן השלימה אע"כ שאין כוונת רש"י במה שכתב אם רצה משום טעמא דחביב אלא כדפרישית מעיקרא כן נ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

25 בתוס' בד"ה מברך על הפתיתין כו' ותימא אם כן סברא הפוכה כו' ואין סברא לומר דפליגי בהפוך סברות עכ"ל. ויש לתמוה דהא כה"ג אשכחן טובא דכשיש מעלה בכל צד א' משני הצדדים פליגי תנאי ואמוראי בגמ' הי מינייהו עדיף וכדאשכחן להדיא בסמוך בהאי פלוגתא דתנאי גופא דמייתי הש"ס לענין תרומה דפליגי רבי יהודה וחכמים בסברות הפוכות דלחכמים שלם עדיף מחשוב ולר"י איפכא חשוב עדיף משלם מדקאמר לא כי וכדמוכח נמי מלשון התוס' עצמן בד"ה ומר סבר ממה שכתבו שהדין עם רש"י כו' אלמא דפשיטא להו דלר"י דוקא חצי בצל גדול קאמר וה"נ אשכחן לעיל בהנך תרי תלמידי דבר קפרא דמר סבר חביב עדיף מכרוב דזיין כמ"ש התוס' לעיל שכן הלכה ואפ"ה אידך תלמיד סבר איפכא דכרוב דזיין עדיף מפרגיות דחביב וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובאמת לדעתי דבכמה דוכתא שהקשו התוס' מסברות הפוכות יש ליתן לב על קושיתם כיון דאשכחן סברות הפוכות טובא בש"ס ולכאורה היה נ"ל לפרש כאן דמה שהקשו על פי' רש"י מסברות הפוכות היינו משום דהוי כפלוגתא רחוקה דלר"ה אין מעלה בשלימין אפילו לגבי פתיתין קטנים ולרבי יוחנן שלימים עדיף אפילו מפתיתין גדולים אלא דאכתי קשה למה הוצרכו התוס' לפרש בפי' ר"ת דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו כלומר אם ירצה שהרי למאי דמפרש ר"ת דמיירי בגדולים שפיר הוו מצו לפרושי דהא דקאמר ר"ה מברך על הפתיתין היינו דוקא על הפתיתין כיון שהם גדולים ואפ"ה בכה"ג לא הוי פליגי ר"ה ור"י פלוגתא רחוקה אלא ע"כ דלא ניחא להו לפרש כן משום דאכתי נהי דפלוגתא רחוקה לא הוי אפ"ה סברות הפוכות מיהו הוי מש"ה הוצרכו לפרש דר"ה נמי אם ירצה קאמר ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דהא בפלוגתא דתנאי דמייתי בסמוך נמי הוי סברות הפוכות פלוגתא דרבי יהודה וחכמים וכה"ג בעובדא דתרי תלמידי דבר קפרא דלעיל מיהו בהך ברייתא דבסמוך יש ליישב שיטת התוס' דהתם ודאי בתרומה לאו בסברא פליגי אלא בדרשה דקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו דלחכמים אמדינן דעתיה דכהן שהוא רוצה בשלימה יותר מש"ה מקרי שפיר חלבו ולר' יהודה לשון חלבו לעולם היינו מידי דחשוב מש"ה קאמר חצי בצל גדול וכמו שפירשו התוס' בסמוך דבבצל גדול יש טעם חשוב יותר מבקטן. ועוד נ"ל דהא דמסקו התוס' בפי' ר"ת דר"ה דאמר מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה מסברא דנפשייהו כתבו כן דטעמא דר"ה משום דחביב עדיף והיינו אם ירצה שכתבו שהכוונה אם חביבים הפרוסות עליו יותר מן השלימה כן נראה לי בכוונת התוספות ודוק היטב:

26 בפרש"י בד"ה כתנאי הא דאמרת פרוסה של חטין ושלימה של שעורים כו' תנאי היא עכ"ל. וכתבו בתוס' דמה שלא רצה רש"י לפרש כתנאי הפלוגתא דר"ה ור"י היינו משום דלר"ה מברך על איזה מהם שירצה וא"כ לא הוי מלתא דידיה כתנאי ונראה דאע"ג דלפרש"י שייך פלוגתא דר"ה ור"י לענין גדולים ושלימין דלר"ה גדולים עדיף ולר"י שלימין עדיף ולפ"ז שפיר הוי מצי לפרש כתנאי אהך מילתא דהוי ממש דומיא דבצל שלם וחצי בצל גדול דלפירש"י היינו גדול ממש דלחכמים שלם עדיף ולרבי יהודה גדול עדיף אלא דאפ"ה כיון דהך מלתא לא אמר ר"ה בהדיא אלא דרש"י מסברא דנפשיה כתב כן אליביה דר"ה ואפשר דהיינו לפי המסקנא כדפרישית לעיל וא"כ תו לא שייך לפרש כתנאי אהך מלתא:

27 מיהו לפמ"ש לעיל בכוונת רש"י דלר"ה לא שייך שום מעלה בשלמה לענין ברכת המוציא כלל כי אם בתרומה דוקא כיון דכתיב בהרימכם את חלבו דהיינו מן היפה מש"ה סברי חכמים שצריך ליתן לו ג"כ שלימין דוקא משום הידור מצוה דמתנות כהונה כדאשכחן כה"ג בעיטור בכורים וכה"ג טובא וזה לפי סברת רבי ירמיה בר אבא וא"כ לא שייך כתנאי בכה"ג אליביה דר"ה וליכא למימר דאכתי האי כתנאי אדרבי יוחנן קאי כיון דר"י לא מצי סבר כרבי יהודא דלר' יהודא גדול עדיף ולר"י שלם עדיף הא נמי ליתא דא"כ למאי דמסיק הש"ס דהיכא דאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשיב עדיף דא"כ כ"ש דהוי מלתא דר"י דלא כמאן לשיטת רש"י אע"כ דלא קאי כלל האי כתנאי אמילתא דר"י והיינו משום דלא איכפת לן אם יסבור ר"י כחכמים לנבי רבי יהודא לכך הוצרך רש"י לפרש דהאי כתנאי לא קאי אלא אהא דאמרינן דבפרוסה של חטין ושלימה של שעורים לד"ה מברך על הפרוסה של חטין בהא קאמר רבי ירמיה ב"א שפיר דלא הוי כדברי הכל כיון דלחכמים דתרומות שלם עדיף מחשוב וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואהא מסיק הש"ס שפיר דשאני תרומה דבליכא כהן איירי מש"ה דבר המתקיים עדיף מחשוב לחכמים אבל בדאיכא כהן ודאי לכ"ע גדול עדיף דהוי עין יפה דמסתמא ניחא ליה לכהן גדול יותר מקטן ובהא א"ש נמי לשון חשוב עדיף דגדול מקרי חשוב לפרש"י כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ועיין עוד בסמוך:

28 בד"ה אבל לא חצי בצל גדול ואע"פ שיש בו יותר מקטן שלם עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דא"כ הא דקאמר רבי יהודא לא כי אלא חצי בצל גדול דמשמע שצריך ליתן לו גדול דוקא והיאך אפשר לומר כן לכוף את בעל הבית שיהיה צריך ליתן לכהן יותר משיעור הראוי לו אף לפי תקנת חכמים דעין יפה אחד מארבעים ובינוני א' מנ' ועין רעה א' מס'. ונלע"ד בזה דודאי רש"י נמי סבר דחצי בצל גדול אפילו אי לא הוי אלא כשיעור שלם קטן אפ"ה יש בגדול טעם חשוב יותר מבקטן כמ"ש התוס' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות אלא דאפ"ה הוצרך רש"י לפרש במילתיה דחכמים דאע"פ שיש בו יותר מקטן שלם אפ"ה צריך ליתן לו קטן שלם דוקא דאלת"ה אלא מטעם חשיבות לחוד איירי אם כן לפי המסקנא בדליכא כהן איירי מאי קמ"ל דחשיב עדיף משלם דהא מלתא כבר שמעינן לה ממה שאמרו חכמים במשנה הקדמת דכל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים וכ"ש הכא דאיכא תרתי למעליותא שהוא שלם והוי נמי דבר המתקיים אלא דע"כ דעיקר רבותא דחכמים דאע"ג שחצי בצל הגדול הוי יותר מקטן שלם א"כ הוי נמי תרתי למעליותא חדא שהוא גדול יותר ועוד יש בו טעם חשוב יותר אפ"ה סברי דקטן שלם עדיף והשתא א"ש נמי מלתא דרב יהודא דהא דקאמר לא כי אלא חצי בצל גדול אין הכוונה שצריך ליתן לו יותר משיעור אלא שצריך ליתן לו מהגדול משום טעם חשיבות שבו כנ"ל לפרש בשיטת רש"י ז"ל ודוק היטב:

29 בתוס' בד"ה כתנאי פרש"י כו' ולא נראה דהא לכאורה משמע דלהכי נקיט חצי בצל גדול כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה ופירושו דחוק מאד בכוונת התוס' ויש לפרש דברי התוס' כפשוטם דמדנקט חצי בצל גדול ולא קאמר חתיכת בצל גדול ממילא משמע דאיירי שיש בכל חלק חצי בצל גדול כשיעור הקטן השלם דגדול מסתמא היינו פי שנים מקטן וק"ל:

30 בא"ד ועוד פרש"י כו' אבל אי אפשר לפרש כו' עד סוף הדיבור. לכאורה לשון כפול הוא כיון שכבר פירשו כן בפירוש בד"ה אבל פרוסה ונ"ל בזה דלעיל כ' כן לפי פירושם כאן ובדיבור הסמוך ומר סבר שלם עדיף דמשמע להו דברכת המוציא ותרומה תרווייהו חד טעמא אית להו לענין חשיבות דחשיבות דתרומה כתיב בקרא דכתיב בהרימכם את חלבו ממנו והיינו המובחר וכה"ג חטין ושעורין דהמוציא נמי רמיזא בקרא דאקדמה לחטין משא"כ הכא רוצים לפרש דאפילו לשיטת רש"י דחשוב בתרומה היינו גדול וא"כ לפ"ז האי חשיבות לאו מקרא נפקא אלא מסברא בעלמא אמרינן דגדול עדיף וא"כ לפ"ז שפיר הוי מצינן למימר דחשיבות החטין היינו נמי מסברא משום דעדיפא וע"ז כתבו שפיר דאפילו לפרש"י נמי א"א לפרש כן והיינו ממה שכתבו לעיל דאיתא בתוספתא דפרוסה דפת נקיה ושלימין דפת קיבר מברך על השלימין וא"כ ע"כ דקדימת חטין משעורים לאו משום דעדיפא אלא משום דאקדמה קרא כן נראה לי בכוונת התוספות ודו"ק:

31 בד"ה ומ"ס שלם עדיף כו' ולפי' ר"ת נמי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל דלפירוש התוס' בלא"ה לא מצינן לפרש כתנאי הפלוגתא דפתיתין דלא דמיא כלל דהתם משום דגדול עדיף והכא משום דחשוב עדיף ולדידהו חשוב וגדול לאו חדא מילתא היא ולענ"ד משום הא לא איריא דאפ"ה שפיר הוי מצינו לפרש דכתנאי אפתיתין קאי דנהי דלישנא דחשוב לא משמע להו לתוס' דהיינו גדול אפ"ה איכא למימר דכי היכי דסבר רבי יהודא חשוב עדיף משלימין ה"נ גדול עדיף משלימין וא"כ ר"י ע"כ כחכמים סבירא ליה דאי כרבי יהודא כיון דאפילו לגבי שלם ומתקיים דהוי תרתי למעליותא אמר דחשוב עדיף א"כ כ"ש לענין המוציא גדול עדיף משלם לחוד מיהו עיקר מלתא דריב"א אדר"ה קאי דלמאי דס"ד דבדאיכא כהן איירי ואפ"ה סברי חכמים דשלם עדיף אפילו מחשוב כ"ש דשלם חשוב מגדול כן נ"ל ודו"ק:

32 בד"ה מניח פרוסה כו' ונראה לפי' ר"ת ששניהם קאי אשני לחמים כו' עכ"ל. ואכתי יש לתמוה דלפי' ר"ת לא א"ש הא דאמר ר"נ בר יצחק בסמוך לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ששמת שלום בין התלמידים ומאי מחלוקת התלמידים שייך כאן כיון דלפי' ר"ת לכ"ע אם רצה מברך על השלמין משא"כ לשיטת רש"י א"ש טובא לא מיבעיא שיוצא ידי מחלוקתן דר"ה ור"י אף על גב דלכאורה לא נ"מ מידי דהא קיי"ל כרבי יוחנן לגבי ר"ה שהיה תלמידו של רב כמ"ש התוס' לעיל אפ"ה לא שייך לפרש בין התלמידים דהכא אדריב"א ומחלוקתו קאי דלריב"א כיון דמילתא דר"י הוי כתנאי ודר"ה ככ"ע היה באפשר לומר דהלכה כר"ה וכ"ש למאי דדחי הש"ס דבדאיכא כהן כ"ע לא פליגי דחשוב עדיף והיינו דלא כר"י אם כן ר"י ע"כ כריב"א סבירא ליה וא"כ בשביל כך היתה מחלוקת בין התלמידים וא"כ יפה אמר רנב"י לרבי שלמן שלום אתה ושלימה משנתך ע"י כן שמת שלום בין התלמידים ולפי' ר"ת ודאי צ"ע ליישב ודו"ק: